למענינו

Posted on Posted in כללי

"אז למה את מקימה בית ספר?"

שואלים אותי כמעט כל שבוע.

"אם יש לך שבט תומך כל כך, וטוב לכם בחינוך ביתי ולבנות יש חברים, ופעילויות, ומרחבים – מה הבעיה? למה לשנות? ובכל כך הרבה מאמץ?"

לא מעט פעמים אני נדרשת להיכנס פנימה ולבדוק עם עצמי. מה הבעיה באמת? מה את רוצה יותר מזה?

אז ככה, יש מספר סיבות שברורות לי, אבל ב-1:30 בלילה, כשלא הצלחתי להרדם אחרי עוד חוג בית מרגש, סוחף, מדהים… היתה לי הארה… והבנתי.

נכון שהמניע הראשוני שלי היה ליצר קהילה קבועה שתאפשר להעמיק יחד בפרויקטים משותפים, בהיכרות עמוקה ובלמידה משותפת.
נכון שדמיינתי מרחב משותף עם חדרים חדרים מלאי ציוד ומשאבי למידה מגוונים ואנשים בכל הגילאים שיש להם גישה לכל הדברים האלו ורצון טוב לשתף בידע שלהם.

נכון שדמיינתי מספר שעות ביום בהן לא אתעסק בצידנית, מטבח וכביסות ואתפנה להעמיק ביצירה, למידה והיכרות עם אנשי הקהילה כי יש מספיק אחרים שידאגו למה שצריך לדאוג.
והכי מהכל רציתי לדאוג שלילדים שלי תמיד תהיה האפשרות להתחבר לילדים בכל הגילאים מקטנטנים עד לבוגרים, להוביל אותם, להתבונן בהם, ללמוד, ללמד, להיות המודל עבורם או לעקוב אחריהם.

אבל באחת וחצי בלילה, אחרי ששמעתי בנות 12 עד 16 מתארות את הזכות להיות חלק מקהילה דמוקרטית הפועלת יחד להרים פרויקטים, למסד הסכמים ביניהם, להגן על ההסכמים האלו ולהתבונן בחוויה של האחר או של עצמן כשלא מתאפשר לעמוד בהסכמים אלו – נמלאתי בהתרגשות עבורן.

ברגע הזה הבנתי שאני רוצה שהילדות שלי יחוו את קסם הבאת התשוקה שלהן ויהיו עדות לאיך החשוב להם ביותר מקבל קול, הקשבה, התבוננות, ואף מתהווה במציאות והופך להיות הסכם כתוב, תאגיד או ועדה בבית הספר.

האם אצליח לתת להן את זה בבית?

האם בקהילת החינוך הביתי הכל כך מהממת שלנו אבל עדיין פועלת כתאי משפחה בודדים שזורמים יחד כל אחד בדרכו, נצליח לתת להן את זה?
האם בבית בו בן זוגי ואני אחראים על הכלכלה, מקבלים החלטות ומובילים את קו הבריאות וההסכמים הפנימים בינינו… האם נצליח לתת להן את זה?

השאלה נשארת לי פתוחה אבל ההתרגשות, הצמרמורות מהמחשבה הזאת, אז באחת וחצי בבוקר חיה אצלי בגוף… ואני מתכוונת לנסות.
מי בא איתי?