כללי

כבשה שחורה מאת: טיה שלם

אני בוחרת להשתמש במאמר הבא בנרטיב "כבשה שחורה" לא כדי להפגין שליליות אלא לשם הציוריות והדמיון. אולי כרגע "כבשה שחורה" מבטא משהו חריג מהנורמה ובדרך כלל שלילי ואולי יש משהו סטיגמטי בלהיות "כבשה שחורה" … כוונתי היא בעיקר לעורר שאלות ושיח ולאו דווקא לתת תשובות. 

אז אני רוצה להתייחס לבית ספר סאדברי כ"כבשה שחורה" בתוך מערכת החינוך האלטרנטיבית, כי אחת הסטיגמות שמודל חינוכי כמו שלנו מתמודד איתה (בארץ ובעולם במשך 50 שנות קיום) היא: זה בית ספר שלא לומדים בו כלום! 

חשוב לי לציין שפילוסופיית סאדברי חוצה פרדיגמות מובנות בדרכי החשיבה שלנו על מהי למידה, כיצד לומדים, מה מאפשר למידה, הערכה של למידה, מהי הצלחה, מה מגדיר הישגים ועוד. לכן זה מאוד מובן שקיים חוסר הבנה ב'מה זה סאדברי' וחסרה ההבנה למה זה בית ספר שלומדים בו הרבה.

בתהליך ההצטרפות לבית הספר אנחנו מקפידות על כך שהמשפחה תעבור הסברה מעמיקה על מהות המודל הכוללת מפגש היכרות מעמיק בו מתכנס פאנל של אנשי ונשות צוות, תלמידים/ות בפועל ובוגרים ובוגרות של סאדברי. הפאנל מציג את הפילוסופיה ועונה על כל שאלות ההורים. כמו כן מתקיימות שיחות משפחתיות אישיות על-מנת שהילד/ה יתחילו לתפור את מסלולו/ה העצמאי והייחודי בבית הספר. (אחת האיכויות המאפיינות את הלמידה בסאדברי זה התהליך שמותאם אישית לכל ילד/ה) 

חשוב לנו לקבל משפחות שזו דרכן. ממשפחות שחושבות שרק לחלק מילדיהן מתאימה הדרך אנחנו מבקשים שיבדקו את עצמן. הדבר נובע מכך שלא אחת יש  מסר ש"הכבשה השחורה" בבית תלך לסדברי ואילו ה"כבשים הלבנות" (המוצלחות) יסתדרו עם המערכת הרגילה. כך נוצר מצב שהמסר לילד שהולך לסאדברי הוא שהמקום מיועד לפחות מוצלחים. וזה לא ממש טוב. 

אז כדי להמשיך את הנרטיב של "הכבשה השחורה" שבמקרה שלנו מאפיין את בית הספר כמקום ״שלא לומדים בו כלום״, אספר את סיפור הקמת בית הספר  מהצד שלי – איך תלמידות בבית ספר סאדברי האירו את נפשי, ליבי ומוחי. ואיך בזכות התבונה והביטחון שהן השרו בהיכרות הראשונה שלי איתן, אני באתי עם הבשורה שקיבלתי לחברותיי – שתי יזמיות חינוך – והתחלנו בהקמה המרגשת של סאדברי כפר סבא.  

הייתי אמא בחינוך ביתי לילדה בת 7 ותינוק בן שנה. הם אף פעם לא היו במסגרת מחוץ לבית וגם לא היה לנו צורך בזה עד שהבת שלי אמרה לי שהיא רוצה ללכת לבית ספר (לא רגיל) שבו היא תוכל לראות איך אחרות לומדות. אז פתחנו את הראש לכיוונים שונים שיתנו מענה לבקשה הזאת, עד שאחת משותפותיי להקמה אמרה לי שיש מחר מפגש היכרות של הקמת מודל סאדברי בביניימינה וכדאי לי ללכת לשמוע. 

הגענו לשם. התינוק נרדם, אז השכבתי אותו לישון על אחת הספות ליד (כמובן שהוא מיד התעורר). אבל היה שם ילד ממש מתוק (בן 7) שמיד שיחק איתו. בסוף הערב אותו ילד (שהיה גם תלמיד בסאדברי) אמר לי כמה הוא למד מהתינוק: בגלל שהתינוק לא יודע עדיין לדבר, הוא אמר שהוא למד על עצמו שמה שהוא מבין שהתינוק רוצה זאת רק פרשנות שלו ושכנראה כל אחד יבין משהו אחר כי הוא עדיין אינו משתמש במילים. 

ועכשיו רק לשם ההמחשה – איך אותו הילד למד באותו ערב? הרי לא היה שם מי שלימד אותו. איך אנחנו נוכל להעריך את הלמידה שלו מאותו ערב? הרי אין ציונים או משובים. אז האם זאת למידה? או שזה ראוי להיקרא בשם אחר? ניסיון חיים? חוויה? אלה שאלות כנות שמעוררות פתח לחשיבה משותפת. 

אני יכולה בהחלט לשתף שאני למדתי רבות מאותה שיחה עם הילד הזה  – למדתי שהילדים שלי יכולים להעשיר את הידע שלהם מתוך אינטראקציה וסקרנות של הסביבה שלהם בהם ושלהם בסביבה. ושהם יכולים להיות חלק פעיל ומשמעותי בלמידה משותפת ומעשית ללא בחינת יכולותיהם אלא בעיקר על ידי עצם קיומם והבחירה החופשית שלהם בזמן ובמקום שבו הם נמצאים. שאלתי את עצמי: זה באמת מספיק? זה באמת יכול להחליף את הקניית הידע הדידקטי שמגיע על ידי מומחים בתחומם? או שכדאי שיהיה שילוב? שיהיה גם את החופש לבחור מה אני עושה עם הזמן שלי וגם אפשרויות בצורה של מערכת שעות/שיעורים מובנים מראש/פרוייקטים כדי שילדיי ידעו שיש גם מזה.

ומה בעצם כן לומדים בסאדברי? 

נמשיך לפגישת ההיכרות עצמה כי כרגע לקחתי אותנו רק לספה שהייתה ליד.

היה שם פאנל שמורכב ממבוגרים שהיו חלק מקבוצת הקמה של בית ספר סאדברי באזור בניימינה שיועדו להיות גם אנשי צוות בבית הספר. מי שהעביר את חוג הבית היה איש צוות מנוסה מבית ספר סאדברי ותיק מירושלים ותלמידות מבית ספר סאדברי בעמק האלה שבאו לתמוך בפאנל ולהוות דוגמא מהשטח. ובאמת הן אלו שאפשרו לי לטעום את טעם בית הספר יותר מכל הסבר פילוסופי/תיאורטי/מקצועי על מודל סאדברי שהיה ללא ספק מרתק לשמוע עליו – במיוחד על כך שלא קיימת בו מערכת שעות מובנית ועיקר המודל עוסק בעקרונות כמו: אמון, כבוד הדדי, חירות האדם, שיוויון, רב גיליות, עצמאות ואחריות. 

אחת האמירות של נערה-תלמידה שהייתה בתפקיד יו"ר האסיפה בבית הספר היא זאת שקנתה אותי. האמירה היא שאין לבית הספר מנהלת אלא האסיפה הכללית שמורכבת מצוות ותלמידים שלכולם/ן קול שווה בהצבעה – דרכה עוברות כל ההחלטות לגבי ניהול בית הספר, ומי שעומדת בראש האסיפה יכולה להיות גם תלמידה ובעצם בכך, יכול להיות מצב שתלמידה עומדת בראש בית הספר כמייצגת של ההנהלה  – זה היה אמיתי ומעורר. 

חשתי שאותן תלמידות מקבלות הזדמנות שוויונית ואמיתית לבטא את יכולותיהן ללא אפליה או הגדרה חיצונית של מה צריך כדי להיות מצליחה. הן לומדות בבית הספר להגדיר לעצמן מהי הצלחה עבורי? וזה לא קורה במנותק מהסביבה מכיוון שהן מקבלות כל הזמן משוב מובנה מהקהילה שלהן לגבי נוכחותן ותפקודן. 

ושוב עולה השאלה, האם אפשר לקיים את כל זה יחד עם שיעורים ומערכת שעות קבועה מראש?

והתשובה היא: למה ואיך?

למה עלה הצורך של שיעור שמונחה על ידי מורה בבית הספר? ואיך עלה הרעיון שיש צורך בשיעור כזה? 

אם אנחנו הולכים עם הרעיון של האסיפה שמנהלת את בית הספר באופן טוטלי ונותנים לה את האחריות בדיוק כמו מנהל/ת בבית ספר רגיל על כל מה שנעשה בבית הספר, הרי שצריכה להגיע לאסיפה השאלה האם יש לנו צורך בשיעורים על מנת לקיים למידה? האם זה מה שמגדיר את הלמידה אצלנו בבית הספר? או שמא זאת רק אחת הדרכים? והאם בכלל יש בזה צורך?

השאלות שנשאלות על ידי הקהילה ונענות באופן שקוף וביחד על ידי התלמידות והצוות מאפשרות בשיטת חינוך זו את לקיחת האחריות של הילדות על הזמן שלהן. האחריות של ילדות סאדברי על הזמן והבחירות שלהן היא נוכחת וקיימת כחלק אינהרנטי מהיום, מהחוויות שהן בוחרות להשתתף בהן ולגדול דרכן. אצלן זה חלק פעיל שמעניק לילדות ניסיון בקבלת החלטות כמו לדוגמא – בגיל 21 על מה מעניין אותנו, מה מדליק אותנו, מה ללמוד באוניברסיטה? וכד'

סאדברי הוא בית ספר שלומדים בו הרבה רק שסדר העדיפויות שונה – במקום הראשון לומדים מהו כבוד הדדי, לכבד את הסביבה ואת עצמי ולבחור  מתוך חרות, הקשבה וכבוד. 

ומכאן המסקנה היא שאין מובן מאליו, לא קיימים רעיונות כלליים שמתאימים לכולם ומשקפים באופן כולל מהי למידה עבור כל אחד, אלא שבוחנים את הדברים שעולים מתוך האפשרויות הרלוונטיות למקום בכל רגע ורגע ומתוך זה בונים תרבות, חיים, קהילה שבה יש לכל אינדיוידואל את החופש להגדיר לעצמו מהי למידה עבורי.

אני סקרנית איך עכשיו נשמעת האמירה שזה מקום שלא לומדים בו כלום? 

נחזור לעדר, לכבשים ולשחור וללבן רק כדי לסכם ולהגיד שאולי החריג הוא לאו דווקא שלילי אלא הוא זה שיכול לפתוח אותנו ליצירתיות ולאינסופיות שבחוויה האנושית. אולי הרקע השחור רק מאפשר לכוכבים להיות יותר נוצצים ולנו לראות את עצמנו בעוד צורות וגוונים. 

משאירה את האוירה הכללית של הכתוב כאן בשאלות ולאו דווקא בתשובות מכיוון שאני פתוחה ללמוד, ללמוד, ללמוד ו …