חופש מול אחריות

Posted on Posted in כללי

לאורך כל החודש האחרון, בתוך פעילות אינטנסיבית של העמקה בכל הרבדים מול גישת החינוך הפרקטית – סאדברי, אחד החששות ואחת השאלות שנשאלות על ידי הורים בעיקר, ויש להם הרבה נוסחים – היא – החופש וגודל האחריות על הילד.

היום, מתוך שיחה מלאה באהבה עם חברה טובה, ניסיתי להבין את החשש או הטיעון שעולה מהורים כשהם שומעים על בית ספר סאדברי – הטיעון כי זאת אחריות גדולה מידי לשים על הילדים הקטנים, את החופש לבחור, וכל עוד יש להם בבית הספר יכולת בחירה זה מעמיס עליהם, הם צריכים גבולות ברורים…

כשניסיתי לתרגם את זה למה בבית ספר דמוקרטי יכול להעמיס על הילד כאשר הוא בוחר, הבנתי שהעומס מגיע כאשר מושג הבחירה לא ברור. לצורך העיניין, גם אם ילד בן 6  בחר (כי הוא התבקש) ללמוד אנגלית יש סיכוי ואפילו גדול מאוד שכעבור כמה דקות הוא יבחר לצאת מהשיעור ולעשות משהו אחר..  אבל אם כאן נגמרת זכות הבחירה שלו, זה מבלבל ואולי אף מעמיס. (אז מזה בעצם בחירה? מתי מותר לי לבחור ומתי לא?).

בחירה לטווח ארוך לצורך למידה מתקיימת מתוך צורך ורלוונטיות, וכך היא ברורה. (לדוגמא: תהליך הזחילה הוא תהליך למידה, וזה עד כדי כך פשוט. אנחנו לומדים מתוך צורך ורלוונטיות, וזה תהליך טבעי כי כל הזמן בתוך החיים מתעוררים צרכים ואנחנו לומדים איך לספק אותם.. תינוק שרק עתה נולד וזוחל על בטן אימו ומתחיל לינוק.. זאת הפעם הראשונה שהוא מסתגל לצורת חיים אחרת לגמרי בטבעיות – זאת התפתחות טבעית שאנו נולדים עימה, ויש לנו את הכלים האורגניים כדי לשרוד, ללמוד ולהתפתח כבני אדם).

 

כשהעמקתי בניסיון להבין למה חברה שלי מתכוונת כשהיא אומרת שזאת בעיה שיש כזה חופש לילד, ושאין לו את הכוחות הנפשיים המתאימים להתנהל בחופש כזה, ניסיתי דרך ההתבוננות במודל סאדברי להסביר מדוע מה שקורה בבית הספר הוא אורגני וטבעי ולכן אין סיבה שייצר עומס על הילד.

 

מה באמת הופך אותנו  לתלמידים?

קודם כל, הידיעה והאמון המלא שאני לומדת מכל דבר, ואז,  החוויה החיובית של תהליך הלמידה, ההישג שלי בניסיונות ההולכים וחוזרים להיעמד, כל הנפילות, והחבטות, הובילו אותי לעמידה ולהליכה…

למידה אורגנית עם הישג אורגני.

 

איך אנחנו מייצרים בית ספר שיכול להמשיך וללמד את תלמידיו את ההישגיות האורגנית?

הבית ספר עצמו הוא המורה, וכל מי שהוא חלק מהקהילה הוא מקצוע, הוא תחום, הוא כלי.. ותמיד יש את האפשרות להתרחב כקהילה, שוב, על פי הצורך הרלוונטי. (מערכות היחסים, הכלים שעומדים לרשותנו כדי להיות בתקשורת דיאלוגית.)

 

המחשבה שבגלל שאנחנו בעלי ניסיון בשנים אז אנחנו צריכים לכוון את הלמידה של הילדים הצעירים מאיתנו ולהדריך את הילדים אל הדרך הנכונה, להכין אותם לחיים האמיתיים, למערכות. הובילה אותנו לבנות מערכת שלא מתייחסת לפרט, חינוך ילדים מאבד כאן את המשמעות כי לא מתעסקים בילד באופן אישי. ומחנכים קבוצה. חינוך במהותו מבוסס על הכרות אישית מעמיקה אורגנית וטבעית, כמו במשפחה.  

 

בית הספר, בכך שהוא מביא דרך אישית, ותומכת לגלות מה באתי לעשות בעולם הזה, מה אני רוצה לעשות, מה אני בוחרת לעשות, איך זה מרגיש שאני עושה מה שאני אוהבת, מהי הדרך היעילה ביותר עבורי להשיג תוצאות טובות, באילו כלים אני בוחרת להשתמש.

 

כאשר אנחנו לא מנסים לכוון כמבוגרים מכיוון שיש לנו את היכולת לקרוא/ לראות  /לדעת יותר ממה שהילד שלי יכול בבית הספר שלו.  

כאשר לא מפריעים לילד עם הצעות למה הוא יכול לעשות וכאשר הוא מגיע לכך בעצמו, אז זאת בחירה שלו, אמיתית שלו ולכן הוא מאמין שיש לו את היכולת והכלים (זאת אומרת,  למידה באמון מלא) ולמצוא את הכלים כדי להשיג את הלמידה שהוא מבקש לעצמו – גם זו למידה. ולמידה משמעותית על אחת כמה וכמה כי היא מהווה שורש – השורש של לגלות איך אני לומד.

 

ברגע שאנחנו מאפשרים לעצמנו סביבה חיה, של קהילה חיה, לומדת, גדלה ומתפתחת , כל אחד בה – וביחד – מתוך ההכרות האישית  והמשפחתיות, עם ערך של שיוויון כבני אדם שבאו ללמוד, עם ערך של כבוד הדדי לזה שאתה גם כאן לומד את דרכך, בדרך כל כך שונה משלי – ואז אני יכולה ללמוד ממך ולצידך… אני רוצה ללמוד ממך.. אני בוחרת, ואני רוצה להיות בבית הספר שלי.. כי אני לומדת שם, מתפתחת, צוחקת, יוצרת מערכות יחסים עמוקות עם אנשים מהקהילה עם הצעירים או המבוגרים ממני, גדלה גם דרך הקושי, הנפילות והאתגר ליצור, ליזום מה שאני מרגישה שאני רוצה לעשות.

לפרטים נוספים על סאדברי