חינוך חופשי

אבל למה זה צריך להיות כל כך קיצוני?

Posted on Posted in כללי

"אבל למה זה צריך להיות כל כך קיצוני?"

האמת היא, שזה רק נראה קיצוני. זה נראה קיצוני אם אנחנו משווים בית ספר סאדברי לבתי הספר כמו שאנחנו רגילים ומכירים.

אבל אם, למשל, נשווה בית ספר סאדברי לחיים הבוגרים, גם אז זה נראה קיצוני?

כמבוגרת, אני סומכת על עצמי שאקבל את ההחלטות הטובות לי ביותר ואם אני מרגישה שאני זקוקה לעזרה, אני יודעת לבקש. לא הייתי רוצה לחיות בסביבה בה אני נדרשת כל הזמן להוכיח את עצמי, להתעלות על עצמי, להתגבר. אני רוצה שיהיה לי את המרחב לטעות, לנשום, לעבוד בקצב שלי.

כמבוגרת אני לא מעבירה את ימיי בניסיונות בלתי פוסקים להשיג עוד ידע ומידע, אלא חיה בסטטוס קוו כלשהו, בתוך הידע שכבר יש לי. מעצם החיים, מעצם העניין שלי בהם, מגיע אליי ידע חדש. אז אני פתוחה לשמוע וללמוד את מה שמעניין אותי ואילו משאירה את הלא רלוונטי מאחור. אני פוגשת אנשים, יוצרת אינטראקציות, קשרים, מערכות יחסים. נוצרות שיחות, נוצרים קונפליקטים – ודרך כל אלו אני מתפתחת, גדלה, משתנה, לומדת.

כמבוגרת, איני זקוקה לאנשים אחרים שיכוונו אותי ויגידו לי מה ללמוד, איך ללמוד, מתי ללמוד. כשאני רוצה ללמוד משהו חדש, הידע שמעניין אותי ורלוונטי לחיי מוצא את דרכו אליי, אני יודעת איך להשיג אותו.

בית ספר שמאפשר לילדים שגרת חיים שכזו, הוא לא קיצוני, הוא מחובר לחיים. הוא פשוט מאוד שונה מהתפיסה שיש לנו היום על בתי ספר. כשחושבים על זה לעומק, על כל פרט במערכת שיוצרת את סאדברי, מבינים שכל דבר שנשנה מתוך המרקם שנותן את החופש המלא יחד עם האחריות המלאה, ייפגע באפשרות לשגרה אמיתית שכזו, לחברה שמכבדת את חופש הבחירה ומאמינה בחבריה בצורה שלמה.

מתוך החיים שלנו היום, מתוך היותנו שבויים בקונספציה של "המבוגר יודע", השחרור המוחלט הזה של הילדים לבחור ולכוון את עצמם, להיות אחראיים מלאים להתפתחות שלהם, יכול להיחוות לנו כקיצוני, אבל כל מה שהוא באמת זה יסודי.

 

"אבל ילד הוא לא מבוגר"

אחד הדברים העיקריים שדומים בין ילד למבוגר הוא העובדה ששניהם בני אדם. הסקרנות, השאיפה לחקור ולגלות, הצורך בעצמאות, בביטוי עצמי ואישי, הצורך להשתייך – כל אלו קיימים אצל כולנו, בכל גיל, במידה כזו או אחרת.

לילד אין את ניסיון החיים שיש למבוגר אבל יש לו את כל הכלים הדרושים לייצר את הניסיון הזה.

בית ספר שמצליח לייצר סביבה מוגנת ובטוחה הוא אידיאלי בשביל ילדים לרכוש ניסיון חיים. להצליח להעביר גם את תקופת הילדות (או לפחות את שעות בית הספר) בחוויה שהחיים שלי הם בידיים של. בהבנה שאני אחראי לעצמי באמת. בחוויה שאני שווה ערך מעצם היותי אדם לכל בני האדם סביבי. שאין איש בסביבתי הקרובה שיכול לנהל אותי רק מתוקף היותו מבוגר ממני בשנים . כל זאת – זו אפשרות נפלאה. החוויה שאם אני מרגיש שמשהו אינו מיטבי עבורי יש לי את הכלים והכוחות להגן על עצמי בדרך דמוקרטית ודיאלוגית. יש לי אפשרות לבחור את המבוגרים שיהוו את הדוגמה עבורי, שאוכל ללמוד מהם למידה ערכית, משמעותית. חוויה כזו היא לא פחות טובה מהחוויה שכילד אני מובל על ידי המבוגרים שמתווים לי את הדרך, שיודעים בשבילי, שפותרים לי בעיות.
אבל היא בהחלט שונה.

 

"אז מה הופך אדם למבוגר?"

באמת מה? נדמה שבתרבות שלנו יש הפרדה מאוד סכימתית אבל כשמנסים לצייר את הקו, לא בדיוק ברור איפה הוא.

הרי זו לא תעודת הבגרות שהופכת אותנו למבוגרים כי יש מבוגרים רבים ללא תעודת בגרות. האם זה גיל 18? ע"פ חוק, כן. אבל האם זה אומר שאחרי גיל 18 כולם באמת מבוגרים?

אז אולי יותר מתאים יהיה להניח שבגרות היא משהו שאנחנו זורמים לתוכו, מתהווים. ואם כך הוא, הרי שההפרדה הניצחת, הקוטביות בין המבוגר היודע כל לילד השואל היא מלאכותית הרבה יותר משנדמה לנו במחשבה ראשונה. מתוך כך, בית ספר שהוא אורגני יותר מבחינת חווית החיים שבו, החופש להיות מי שאתה, לקבל החלטות על הפעולות שלך, לבחור בכל רגע ורגע את העשייה והלמידה שלך, לקחת אחריות על המעשים שלך מתוך הבנה שהיא נדרשת כדי לאפשר לך ולאחרים סביבך להגשים את עצמם – לא מתוך פחד או האשמה – בית ספר שכזה מהווה את ההכנה האמיתית לחיים הבוגרים.

 

מוזמנים לחוג בית לשמוע עוד…